מטה לוי שבט אביך. רשד"ל יבדיל בין שני השמות מטה שבט, והוא שנים עשר בנ"י נקראים שבטים לא מטות, וזרעו של כל שבט נקרא מטה, מטה לוי הם אחיך בני לוי, ולוי עצמו הוא שבט אביך, שממנו בא אביך, ומפני שראש המשפחה נקרא שבט והיה בימי קדם ראש המשפחה נשיא בתוכם, ע"כ נקראו הנשיאים והקצינים שבטים, וזה טעם לא יסור שבט מיהודה, וכן דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, וכן וקם שבט מישראל, וכן ראשיכם שבטיכם, ואיננו סומך, ובני השבט הנקראים באמת מטה הם נקראים ג"כ לפעמים שבט בבחינת אב אחד אשר לכלם, ומכל מקום נקראים על הרוב מטה שהוא שמם העצמי ועל המעט יקראו שבט אשר לא יצדק בהם רק בהשאלה, ובמובן הטבעי מטה ושבט דבר אחד הם רק כי המקל בצד ראשו יקרא שבע ובצד סופו נקרא מטה, והנה שבט עב ממטה אף על פי שהם מדובקים בגוף אחד:
עבודת מתנה. ר"ל עבודת הכהונה המסורה לכם ביחוד, כולם תוכן ענינם שיש בהם מתנה, כלומר נתינה על דבר אחר, כגון זריקת הדם והקטרת חלבים ואיברים, ניסוך המים והיין, ורק על עבודת אלה שהן מתנות אם קרב זר עליהם חייב מיתה, אבל עבודה שאיננה מתנה כלומר שאין בה נתינה, כגון תרומת הדשן שאין בה כ"א עבודת סילוק, שמסלקין ומסירים מעל המזבח אין בה חיוב מיתה לזר אם קרב אליה, זהו המכוון במקרא לדרז"ל (יומא כ"ד), ומיושב על לשון המקרא היטב, עי' רש"י ורמב"ן:
ואני הנה. התחיל לומר ואני בוא"ו והוא תחלת דבור, כי כן דרך הכתובים במקומות הרבה, כמו ואביה ירק ירק (לעיל י"ב), וכן ויתן לך האלהים (בראשית כ"ו), וכן ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן ויאמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין ספק כי יש לכל אחד טעם מכוון אלו השגנוהו (רב"ח):
הנה נתתי. בחדוה יהבית (יב"ע) וכ"כ רש"י, עמ"ש בלך לך הן לי לא נתת זרע:
בקדש הקדשים תאכלנו. קדש הקדשים הוא מקום הארון לפנים מן הפרוכת כמ"ש והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכתיב ונתת את הכפרת על ארון העדות בקדש הקדשים, ואין שם אכילה ושתיה, שאין נכנס לשם אלא כה"ג ביהכ"פ, ומה הוא בקדש הקדשים תאכלנו, אבל פירושו שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה, ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת את החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומם ובזמנם לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהו כלן קדש קדשים באכילתם שתהיה אכילתם בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים, ושמושי הבי"ת רבים, כי בי"ת הכלי כאשר תחזיק המקום והזמן כן תחזיק הענין וכן בעצבון תאכלנה (הרמב"ן) ויש לפרש הבי"ת על הסמוך והקרוב, כמו ישראל חונים בעין (ש"א כ"ט א') האזוב אשר יוצא בקיר (מ"א ה' י"ג) סמוך לעין סמוך לקיר, כן בקדש הקדשים, סמוך לקדש הקדשים, והוא חצר אה"מ והעזרה:
כל טהור בביתך. וחזר ואמר (פי"ג) כל טהור בביתך, כפלה התורה זה התנאי במורם מקדשים קלים, ואח"ז בתרומה וחלה ובכורים, ולא תספיק לזכור זה התנאי פעם אחת לבד, כי יש הבדל בין טהור הנזכר בחלה ותרומה ובכורים ובין טהור במורם מקדשים קלים, כי לאכילת תרומה וחלה ובכורים די בטהרת הערב שמש לבד כאמור ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שהיא תרומה, אמנם לאכילת המורם מקדשים קלים צריכה טהרה היותר שלמה אחר הערב שמש והבאת הכפרה (רלב"ג):
לכל תנופות בני ישראל. טעם הסגול שבישראל מלמד שהוא כלל לכל מתנות קדש וקדשים, שאם נאמר דוקא על הדברים הצריכה תנופה היה הסגול בתיבת מתנם, ואפשר שבספרי רש"י היה נמצא טעם אחר (רל"ש):
בכורי כל אשר בארצם. ממלת כל יראה דבכורים נוהג בכל מיני פירות שבא"י, אמנם רז"ל למדונו (בכורים פ"א מ"ב) שאין כל הפירות מחוייבים בבכורים אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן א"י; ויראה דלדעתם אין מלת אשר כאן מלת הטעם, אבל הוא שם דבר, משם אשרי שענינו המשובח והמהולל (ע"ד המבואר למעלה בוידע ה' את אשר לו), וטעמו בכורי כל המאושר בארצכם ר"ל כל פרי המשובח בארצם והם שבעת המינים (דיא ערסטען אללער פאָרציגליכען פריכטע אין איהרעם לאנדע), ובזה הכתב מתאים עם המקובל. ודע שבמנחות (ד' פ"ד) מבואר דבמנחות משתעי קרא דילן, יעו"ש. וברמב"ם (פ"ב מבכורים ה"ז) בכורי כל אשר בארצם, אחד הנוטע ואחד העומד מאליו. אמנם בספרי יבונוה על הבכורים כפשטיה שאמרו בא הכתוב ולימד על הבכורים שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע:
פרה תפדה. בבכור אדם הקדים מעשה הפדיון לנפדה, ובבכור בהמה הקדים הנפדה למעשה הפדיון, כי בבכור אדם הפדיון חיוב הכרחי, ואף שהפריש חמש סלעים לפדיון בנו, אם נאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן, וכיון שנתינת הפדיון חיובי לכן הקדימו במאמר לנפדה. אבל בבכור בהמה אין הפדיון הכרחי, שאם אין רוצה לפדותו עורפו לפטר חמור, וכן אם הפריש שה לפדיון פ"ח וקודם שבא ליד כהן מת השה אינו חייב באחריותו ופטור, דמיד כשהפריש השה יצא הפ"ח לחולין, לכן בא מעשה הפדיון מאוחר לנפדה. (עי' בכורות י"ב ב' נ"א א'). וכבר הוזכר כח מצב המאמר בקדימה ואיחור התיבות שבו (באחרי מות י"ז י"ג וכסהו בעפר) דלעולם התיבה המוקדמת עיקר המכוון בו. ורבותינו הלכו בדרך זה במכדרשב"י (ויקרא י"ד ב') או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, תרין שלמין אמאי הכא וכו' מאי איכא בינייהו וכו' דאקדים שלמא בכלא ובגין כך שלום קדם. יעשה שלום לי מאי טעמא לא אקדים שלום הכא וכו' ע"ש רעיון נשגב:
בכור הבהמה הטמאה. לא בכל בהמה טמאה נוהגת דין בכורה, רק בחמור לבד (ספרי) ואפשר שלזה הוסיף ההי"ן, הבהמה הטמאה להורות על מין בהמה טמאה שהזכיר במקום אחר ופטר חמור (בא י"ג י"ג) ובספרי דרשו על לשון בהמה טמאה דאמר קרא:
ובשרם יהיה לך. מכאן ילפינן דאף בכור בעל מום ינתן לכהן (בכורות כ"ח א') והכהן יוכל לזמן את ישראל לאכילת בכור בעל מום ואפילו נכרי, מדכתיב בבכור בעל מום (ראה י"ב ט"ו) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, ורק בכור תם אתקש בקרא דילן לחזה ושוק (בכורות ל"ג). ואמ"ו הגר"ע איגר בתוספותיו למשנה (בכורות פ"ה מ"ב) הקשה דנימא דבכור בעל מום לא נאכל רק לשני ימים ולילה אחד כבכור תם דמהיקישא דחזה ושוק דקרא דילן, דלענין זמן האכילה לא שייך למילף מצבי ואיל דאם כן נימא גם כן דבכור בעל מום אינו צריך שיהא נאכל תוך שנתו, ונימא דתאכלנו שנה שנה לא קאי רק אבכור תם. ע"ש שהניח בצ"ע. וקושיא זו אין לה מקום רק אם היה ברור דהא דבכור בעל מום יש לאכלו תוך שנתו הוא מן התורה, אם כן חזינן דלענין זמן אכילה לא מדמינן בכור בעל מום לצבי ואיל, ושפיר יקשה דנימא גם לענין זמן דשני ימים ולילה אחד לא נדמהו לצבי ואיל, ובאמת יש לנו חבל נביאים דסברי שאינו מה"ת, הרא"ם בס' היראים (סי' שנ"ב) כתב, הא דאמרינן (בכורות כ"ו ב') בכור בין תמים בין בעל מום נאכל תוך שנתו שנאמר תאכלנו שנה בשנה, נראה דאסמכתא בעלמא הוא דקרא לא איירי אלא בתם. וכן כתב הרב בטורי אבן (ר"ה ו') דבכור בעל מום מה"ת מותר להשהותו יותר משנה, ורק מדרבנן צריך לאכלו תוך שנתו. ובתשו' שיבת ציון (סי' כ"ד) הביא בשם אביו בעל נ"ב, דאיתא בירושלמי אמר ר' אילא זאת אומרת דשנה של בעל מום אינה מחוורת, הרי מפורש שהוא רק מדרבנן. וגם מתלמודא דילן משמע הכי, מדאמרינן (בכורות כ"ח א') דמפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו למ"ד יום, ואם הוא מדין תורה איך יתירו מפני השבת אבדה להשהותו יותר משנה. וכ"ד הפרישה והט"ז (יו"ד סי' ש"ו ס"ז) דהא דבכור בעל מום נאכל תוך שנתו, הוא מטעם דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה. ומה שמתמה שם מדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מבכורות ה"ח) הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה"א תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו, ע"כ דדריש שנה בשנה נדרש לפניו ולאחריו. דמבואר דעתו דגם בבכור בעל מום שיהיה נאכל תוך שנתו הוא מן התורה, ע"ש. לדעתי אין הוכחה מזה כלום, שמצאנו להרמב"ם גם במקום אחר שאינו מדקדק בכך, דבהלכות חגיגה (פ"ב ה"ג) כתב, קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך, ע"כ. אף על גב דחינוך אינו אלא מדרבנן ובפירוש אמרו שם בחגיגה קרא אסמכתא בעלמא הוא, וקרא אצטרך לדאחרים, מכל מקום לא נמנע הרמב"ם מלהביא המקרא (ע"ש בלח"מ) אם כן הכא נמי אף על גב דכליל הרמב"ם בכור בעל מום עם בכור תם ומביא עליהם המקרא, אין מזה הוכחה דדעתו שהוא מן התורה. (ע"ש בשיבת ציון בשם בית אפרים שהאריך לחלוק על המבי"ט דסובר שהוא מן התורה) ואחרי שמבואר, דמה"ת מותר להשהות בכור בעל מום אחר שנתו, וגם לענין זמן אכילה מדמינן בכור בעל מום לצבי ואיל, אם כן גם לענין זמן דשני ימים ולילה אחד מדמינן לצבי ואיל. וראיתי בספרי (ראה פיסקא ע"א) דיליף מצבי ואיל דבקדשים בעלי מומין אין בהם תורת מחיצה, ע"ש. ולא ידעתי למה לא יליף גם להך דהכא שאין תורת זמן בקדשים בעלי מומין ומותר לאכלם אחר שני ימים ולילה אחד. ושם בפיסקא ע"ה ממעט מחיצה בחולין מן ואכלו בשעריך, וממעט זמן בחולין מן בכל אות נפשך, ולמה בקדשים בעל מום לא ממעט רק מחיצה ולא זמן:
ברית מלח. שם מלח הונח ע"ש שנתערבו בו יחד יסודות הפוכיות שנתאחד בו יסוד האש עם יסוד המים, והעירותי ע"ז (למעלה בויקרא) כי עיקר הוראת מלח הוא התערובות, ע"ש. והנה רוב מן עדת ישראל הם עוסקים חיי שעה לתקון העולם ויישובה, והכהנים לבדם בחרם ה' לעמוד לפניו תמיד בעבודתם ולהיותם קרובים אליו בעניני חיי העולם הרוחני, לכן נתוספו באזהרות יתרות לקדושת מעלתם, ולהיותם נבדלים ופרושים מכל עניני חיי העולם העובר לבלי התעסק בהם כמ"ש בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך, ולכן התחייבה האומה הישראלית בכללה לתת להם עשרים וארבעה מתנות כהונה המפורשים בפרשה, והם דברים הנצרכים לצרכי חיי הגשמי למה שהם בני אדם, הנה בזה היתה השתתפות והתאחדות בין הכהנים ובין האומה בכללה, אלו הספיקו לאלה כדי צורך חיי הגשמי, וכנגד זה זכו אלו את אלה לעמוד במקומם בעבודת עולם הנצחי הרוחני, התחייבות האומה בכ"ד מתנות כהונה והתחייבות הכהנים לעמוד במקומם תמיד על משמרת עבודת כהונתם, שתי התחיובות האלה המשתף בין שני הצדדים, והשתוף וההתחברות שנעשה ביניהם יקרא ברית מלח לפי עיקר הוראת מלח שענינו התערובות והתאחדות הדברים (כמבואר ריש ויקרא) התחייבות המביא לידי אחדות והשתתפות תמידי:
חלף עבודתם. שנים בפרשה, ואין להם דומה במקרא, וזה מלמד דעת הכתובים האלה שמקצתן סתומים ומיותרין, כי כבר נתבאר שסתם חליפה הוא מגרוע למשובח וכן ממעט לרב, והנה המעשר הרב הזה שנתן ללויים בשכר עבודתם הוא נראה כיותר מדאי, ואמר הכתוב אני נתתי לכם המעשר בישראל והוא מרובה מידי עבודתכם באהל מועד שאינה רבת העמל והיגיעה ליטול בשכרה המעשר הרב מכל ישראל, לכן אצוה לכם ליתן ממנו חלק לכהנים מעשר מן המעשר ואז לא תשאו עליו על השכר הרב ההוא חטא, לא תענשו עליו כאלו חללתם קדשי בני ישראל ליטול מהם יותר מהראוי ולא תמותו, וזהו ולא תשאו עליו חטא אם תרימו את חלבו ממנו, כל מה שמפרישין לכבודו ית' קרוי כן (כמ"ש הרמב"ם במאכלות אסורות), וקורא כאן תרומת מעשר חלב, ובזה את קדשי בני ישראל לא תחללו וגו' (רל"ש):
ועבד הלוי הוא. לפי שנאמר חלף עבודתם שומע אני רצה יעבד רצה לא יעבד ת"ל ועבד הלוי הוא בעל כרחו (ספרי וע"ש):
בנחלתכם. במקום נחלה שהיה ראוי לכם, כי אם היו הלויים נוחלים בארץ הי' מגיע לחלקם חלק י"ב וכנגד זה ינתן להם העשור מכל התבואות, ואף שזה עודף על חלק שנים עשר, אמנם צריכים אנו להסיר את הלויים מן המעשרים ונתחייבו להפריש תרומת מעשר לכהן והוא המעשר מן המעשר ובזה יצא החשבון, כי המתנות האלה נערכות עם החלק שהיה ראוי להם לקחת בארץ כשאר השבטים לא פחות ולא יותר:
ונחשב לכם תרומתכם. ר"ל המעשר שקראן הכתוב (למעלה כ"ד) בשם תרומה, אשר אתם לוקחים מישראל, יהיה חשוב בעיניכם כאלו הוא שלכם, כאלו הי' הדגן מגרנכם והתירוש מיקבכם, ואת שלכם אתם מקבלים (ולזה הכ"ף והה"א פתוחים לא שואין להורות על הידוע), כי הוא חלק הנחלה שהיה ראוי לכם בארץ, והישראל הוא העובד עבודתכם לדוש תבואתכם ולמלאות חביות יין מיקביכם, לכן לא תצטערו על שאתם צריכים להיות מן המקבלים ולהחשב למאן דאכל דלאו דילי', ולזה למדו רז"ל ממקרא זה גמר מלאכתן של פירות לעונת המעשרות:
ונחשב לכם תרומתכם. אמרו בירושלמי מניין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת"ל ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם ואין אתה תורם לא במדה במשקל ובמנין, כ"א במחשבה כלומר מאומד, ואע"ג דהאי קרא בתרומת מעשר הוא דכתיב אם אינו ענין לתרומת מעשר, שהרי נתנה בו תורה שיעור מעשר מן המעשר וצריך שימדוד כדי שיתן השיעור הראוי, תנהו ענין לתרומה גדולה שלא נתנה בה תורה שיעור. (עיי' ר"ש פ"א דתרומות מ"ז, ובפירוש הרמב"ם שם). ובאמת אין רבותינו מוציאים בזה את המקרא מפשטי', דקרא משתעי גם מתרומה גדולה של הלויים להפריש משדותיהן של עצמם, כדאיתא בספרי גם לתלמודא דילן (תמורה ה' ב') סיפי' דקרא מכל מעשרותיכם תרימו, מיירי בתרומה גדולה, ובא ללמדנו בשהקדים לוי את הכהן ולקח מעשרותיו בכרי שחייב בתרומה גדולה, אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא להקדים המעשרות, מ"מ אהני ומה שעשה עשוי. ובזה אתי נמי שפיר מה דילפי' מן והרמותם ממנו דצריך להפריש תרומה גדולה מן המוקף, דממנו משמע מן הסמוך לו ותרומת מעשר עצמו נטלת שלא מן המוקף. דבאמת קרא מתרומה גדולה נמי משתעי. אמרו בירושלמי כל הדברים למדין על עצמם ומלמדין על אחרים, ותרומת מעשר מלמדת על אחרים ואינה למדה לעצמה, עיין פרק ב' דבכורים מ"ה וברפ"ב דתרומות בהגר"א:
וכמלאה. לשון בשול תבואה שנתמלאה (רש"י) וכ"כ רד"ק מלא ענינו השלמה והיינו שנשלם ונגמר בשול הפרי. ואין הענבים ביקב עד גמר בשולם, לפירושם צריכים להוסיף מלת תירוש ויצהר, כלומר תירוש ויצהר של מלאה, וכן תריב"ע כחמרא דמליתא, ולולי דבריהם הייתי אומר, שהתירוש והיצהר עצמו נקרא מלאה, להיותם עתה אחר הדריכה עומדים להתמלאות בחביות (דאס צו פיללענדע) והרבה דברים נקראו ע"ש סופם, כמו וטחני קמח, להיות שהחטים עומד להיות קמח אמר עליו וטחני, וכדומה לזה הרבה, ושרש מלא נופל על המקום ועל המתקומם:
מן היקב. יקב הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירות קרקע הוא, (רש"י) אמת שכן תרגום יקבי המלך (זכרי' י"ד) שיחי מלכא, וכן והישיקו היקבים תירוש ויצהר, תרגומו ויטופין נעוי' חמרא ובירא משחא, והוא הבור והשוחה שלפני הגת שהיין והשמן זב לתוכו, אמנם מצאנו שם יקב על הכלי אם על החלל שדורכין בו הזתים והענבים, כמו יקבים דרכו (איוב כ"ד) ביקבים לא ידרוך (ישעי' ט"ז) ותרגומם מעצרתא, וכן תרגום אונקלס ויב"ע כאן, ובזה אתי שפיר מ"ש בתוספתא וירושלמי, מאימתי תורמין את הגת משיהלכו בה שתי וערב, מאימתי תורמין את הזתים משיטענו הקורה עליהם, ומהך קרא ילפי' שאין תורמין רק מן הגמור (עיי' רמב"ם פ"ה מתרומות ה"ו):
כי תרימו גם אתם. כמו שאתם הלויים תקבלו המעשר שלכם לאחר גמר מלאכתן כמבואר בכתוב הקודם, כן תרומת המעשר שאתם חייבים לתת לכהן ממעשרותיכם ר"ל ממה שאתם מעשרים את תבואת שדותיכם צריך שיהי' דגן ותירוש, כלו' לאחר שנגמרה מלאכתן; ולשון אשר תקחו מאת בנ"י ר"ל כמו שאתם מקבלים מאת בנ"י, ומצאנו מלת אשר עד"ז כי אשר ראיתם את מצרים (שמות י"ד) דתרגומו כמא דחזיתון ית מצראי; כנ"ל לפרש לרבותינו בספרי דאוקמי הך קרא במעשרות של הלויים שמפרישין משדותיהן של עצמם, וממלת מכל מעשרותיכם דרשו (ירושלמי מובא בר"ש פ"ב דבכורים) להורות דתרומות מעשר מפרישין אף שלא מן המוקף, אפי' מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפרישין תרומה מאחד על הכל וכ"פ הרמב"ם; והרלב"ג טעה בפי' דהך קרא טעות שתים, כי חייב את הלויים להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר בהקדימו בשבלים, וזה אינו, כמבואר להדיא הפוכו (בברכות מ"ז), וגם בקרא דילן ליתא למלות כל תרומותיכם, עיין שם:
את חלבו ממנו. הרי זו אזהרה לב"ד (של לויים) שלא יהיו תורמין אותו אלא מן המחובר (ספרי) מן המחובר היינו מן המוקף ונפקא ליה ממלת ממנו, ותימה דהא תנן בפ"ב דבכורים, תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף, והכי איתא בירושלמי רפ"ב דתרומות מנין לת"מ שנטלת שלא מן המוקף שנאמר מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל, לכן נראה עיקר כגירסת הילקוט, שלא יהו תורמין אותו אלא מן המובחר, ונפקא ליה ממלת חלבו. (כ"כ בזרע אברהם בפירושו לספרי) ולדעת הראב"ד (בהשגות פ"ג דתרומות) שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף ועליו הוא אומר והרמותם ממנו תרומה מן המחובר, והטעם שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר, אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש לכך, ע"כ. לדבריו אין צורך לשבש ואין כאן קושיא, דהא קרא בלוי משתעי והוא מחוייב להפריש מן המוקף דוקא. והנה ממשמעות דברי הראב"ד חיוב מוקף אינו אלא מדרבנן, מדכתב שמא ישכח, אמנם דעת הרשב"א דחיוב מוקף הוא מה"ת (עי' במשנה למלך שם) ונראה דגם לשיטה זו יש לחלק בין לוי לישראל, דעיקר מצות הפרשת תרומת מעשר היא על הלוי, כמ"ש ואל הלויים תדבר כי תקחו, וכ"כ הרמב"ם (שם פ"ג הי"ב) מצות תרומת מעשר שיפריש אותו בן לוי ממעשרו שנאמר וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר. ויש לישראל להפריש אותה (ועי' בסה"מ מצוה קכ"ט ובחינוך) וישראל התורם תרומת מעשר אינו אלא מסלק איסור טבל מן המעשר, ואין בו קיום מצוה רק רשות, לכן לא איכפת לן באיזה אופן הוא מסלק איסור טבלו אף שלא מן המוקף, אבל הלוי שהוא מצווה להפרשה זו, לכן מחוייב לקיים מצותו כתיקונו דוקא מן המוקף ובאמת משכחת לה גם בלוי שאין בהפרשתו צד קיום מצוה רק סילוק איסור טבל, כגון שלא בא המעשר ליד לוי ולא זכה בו, רק הישראל אמר לו ללוי מעשר יש לך בידי, וכיון שהמעשר עדיין ברשות ישראל לא קנה אותו הלוי עדיין (עי' רש"י גטין למ"ד ע"ב ד"ה אין חושש, דאימת קנייה ליה הלוי) אם כן כשהלוי מפריש תרומת מעשר ממנו אינו אלא כעושה שליחותיה דבעלים לסלק איסור טבל שבו, אבל קיום מצוה אין כאן, כי התורה אמרה כי תקחו מאת בני ישראל, ודוקא בכה"ג שהמעשר בא ליד לוי אז חל עליו מצות הפרשתו, לא בשעדיין לא בא לרשות הלוי, וכיון דשליחותו של ישראל לבד קעביד הלוי, במקום הישראל עומד לסלק האיסור לבד, ובזה יכול להפריש אף שלא מן המוקף, וזהו דאמרינן (ב"מ מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. (ע"ש בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שהלוי לא קנה מעשר זה, ומפריש בשליחותו של ישראל). ומכל מקום מדרבנן חייב הלוי להפריש מן המוקף אף בשלא בא המעשר לידו, כדאמרינן בעלמא וכי חשידי חברים לתרום שלא מן המוקף (עתוס' שם בגטין ד"ה וכי נחשדו וכו' וי"מ דוקא חברים וכו' דהכא איירי בבן לוי, וכ"כ הר"ש בס"פ טבול יום). ובזה נסתלק מדעת הראב"ד מה שהתעורר עליו הרב מהר"י קורקוס מובא בכ"מ (פ"ג דתרומות הלכה כ'). והא דאמרי' בירושלמי תרומת מעשר מלמדת על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוקף דמלמדת ואינה למדה (עי' ר"ש רפ"ב דתרומות) לדעת הראב"ד, אינה למדה על ישראל, אף על פי שהוא רשאי להפריש תרומת מעשר, מכל מקום אין צריך מן המוקף דוקא, כיון שאין בהפרשתו מצוה רק סילוק איסור, אבל לוי שהוא מצווה ועומד להפרשה זו, צריך להפריש מן המוקף דוקא. והנה חיוב מוקף יליף ליה בספרי מקרא דאת חלבו ממנו, והראב"ד כתב והרמותם ממנו, מן המחובר, ונראה דילפותא דספרי יותר ניחא, דקרא דילן מיירי בהקדים לוי בכרי, שחייב הלוי גם בתרומה גדולה (כמה שכתב רש"י בפי') שפיר אמרינן על מלת ממנו דכתיב ביה שחוזר על חיוב מוקף דתרומה גדולה בהחלט (ועל תרומת מעשר גם כן על כל פנים על הלוי). אמנם ממלת ממנו שהביא הראב"ד, והרמותם ממנו, קשה לילף מניה חיובא דמוקף לתרומה גדולה, דהא מקרא זה מיירי בלוי שהקדים ליקח את המעשר בשבלים, ואין הלוי מחוייב להפריש רק תרומת מעשר ולא תרומה גדולה (כבפסחים ל"ה ב') מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה, וכיון דבהך קרא אין כאן הפרשת תרומה גדולה, איך נאמר דממנו דכתיב בי' אתי' למילף אחיוב מוקף דתרומה גדולה, דלא משתעי קרא מניה לגמרי. ויב"ע אמר בתרגומו, ותימר להון לכהניא וגו' ותיכלון יתיה אתון כהניא וגו' לאוכלי' מניה לדסאיב וגו' ולא זכיתי להבין דבריו:
